רועי לוינגר

באופן כללי, נישואין בין בני זוג יהודים, פוקעים באחד משלושת המקרים הבאים:

 

1. מותו של בן זוג.

2. גירושי בני הזוג.

3. הכרזה על הנישואין כבטלים (כאילו לא התקיימו מעולם).

​

גירושין בישראל בין בני זוג יהודים נערכים על פי הדין האישי בישראל, כלומר על פי דין תורה.

​

מעת שהבעל מסר את הגט לאישה, והאישה קיבלה את הגט מהבעל, בני הזוג הם "פנויים" והנישואין הותרו ביניהם.

​

בית הדין הרבני מפקח על כך שפעולת מסירת הגט, תעשה על פי דין תורה.

​

הליך הגירושין של בני זוג יהודים בישראל נעשה בבית הדין הרבני בלבד, דהיינו לבית הדין הרבני סמכות ייחודית לדון בעניין הגירושין.

​

להליך הגירושין יכולות להצטרף סוגיות נלוות, בנושאים של רכוש וממון, ילדים ועוד.

 

כאשר ישנה הסכמה בין בני הזוג להתגרש בית הדין קובע מועד לסידור הגט, ולאחר מתן הגט נחשבים הצדדים כפנויים והנישואין ביניהם הותרו.

 

ככל ואין הסכמה של מי מהצדדים להתגרש, או אז, אותו בן זוג שחפץ בגירושין, צריך לנמק את הסיבות מדוע ברצונו להתגרש, ובמינוח משפטי/הלכתי, על בן זוג הזוג החפץ בגירושין, להוכיח עילת גירושין מוכחת על פי ההלכה היהודית.

 

 

עילות הגירושין

נושא עילות הגירושין על פי ההלכה היהודית, הינו נושא סבוך, מורכב ומסועף למדי. על פי ההלכה היהודית, לבעל ישנן עילות גירושין כנגד אשתו, ולאישה ישנן עילות גירושין כנגד הבעל. עילות הגירושין של הבעל ושל האישה, לא זהות/שקולות, ועל פי ההלכה היהודית, לכל אחד מהם עילות שונות, אם כי ישנם קווי דמיון בין עילות הגירושין.

 

עילות הגירושין של הבעל (באופן לא ממצה):
 

1. מעשה זנות - אישה שזנתה תחת בעלה, דהיינו, קיימה יחסי אישות עם גבר אחר, בעודה נשואה לבעלה, נחשבת כאישה שזנתה תחת בעלה, ובמקרה כזה, יש חובה מוחלטת על הבעל לגרש את האישה, ואישה כזו לא תוכל להמשיך להיות נשואה לבעלה, על פי הכלל הידוע – "אסורה על בעלה ועל בועלה".

2. מעשה כיעור – הכוונה למעשים מכוערים של האישה, אשר לדעת בית הדין קיים חשד חמור שהיא זנתה תחת בעלה, אך מדובר במצב שבו אין עדים למעשה הזנות, על פי דיני הראיות בהלכה היהודית. במקרה כזה, לאור היעדר הראיות, הבעל לא מחויב לגרש את האישה, והוא רק "זכאי" לגרשה, וכן הוא יכול להחליט שהוא סולח לה וממשיך לחיות עימה.

3. עוברת על דת יהודית – אישה העוברת על מנהגי הצניעות ונוהגת בפריצות. חשוב לציין כי, ההתנהגות "הבלתי צנועה" נבחנת לאור אורחות החיים של בני הזוג, וודאי שבני זוג שמנהלים אורח חיים חילוני לחלוטין, לא יוכלו להעלות טענות בדבר עבירה על מנהגי צניעות, כאשר כל חייהם המשותפים נהגו כך ביום יום.

4. עוברת על דת משה – אישה המכשילה את בעלה בכוונה וגורמת לו לעבור על איסור הדת. למשל אישה המאכילה את בעלה בכוונה אוכל לא כשר, ללא ידיעתו. גם עילה זו נבחנת על פי אופן אורחות החיים שמנהלים בני זוג, כאשר בית הדין לא יאפשר מצב שבו בעל יטען טענות בהיבט עילת גירושין זו, כאשר הוא בעצמו לא מקיים אורח חיים דתי.

5. עקרות – אישה שלא מצליחה להרות לאחר 10 שנות נישואין, קמה לבעל עילת גירושין כנגדה.

 

אלו הן רק חלק מעילות הגירושין של הבעל כנגד האישה, כאשר זוהי רק רשימה חלקית ולא ממצה, ובתוך כל עילת גירושין, ישנם סייגים רבים, והסתעפויות רבות.

​

 

עילות הגירושין של האישה כנגד הבעל (באופן לא ממצה):

עילות הגירושין של האישה כנגד הבעל, הן דומות אך שונות בתכלית.

 

1. רועה זונות – בעל שמקיים יחסי אישות עם נשים אחרות באופן קבוע, ולא חד פעמי, באופן שיכול לסכן את אשתו (למשל ע"י הידבקות ממחלות וכו'), יחול עליו דין "רועה זונות", ובמקרה כזה לאישה תקום עילת גירושין כנגדו. חשוב לציין כי ישנו הבדל משמעותי ביותר בין דין רועה זונות לבעל, לדין מעשה זנות של האישה, כאשר, ביחס לאישה, מספיקה פעם אחת בלבד להוכחת מעשה זנות על מנת שתקום חובת גירושין מוחלטת, אך בנוגע לבעל, הדין העברי הינו סלחני הרבה יותר, ובעל אשר קיים יחסי אישות עם אישה אחרת, שלא אשתו, באופן חד פעמי, או אפילו מספר פעמים עם אותה אישה זרה, לא תקום לאשתו עילת גירושין, אלא אם יוכר כרועה זונות, שהוא מצב מאוד ספציפי וחריג.

2. חסר כוח גברא – בעל שאינו מסוגל לקיים יחסי אישות, במקרה כזה קמה לאישה עילת גירושין. על פי ההלכה, אחת מחובות הבעל כלפי האישה היא קיום יחסי אישות, וככל והבעל לא מסוגל לקיים חובתו, קמה לאישה עילת גירושין כנגדו.

3. בעל שמסרב לקיים יחסי אישות עם אשתו – בניגוד לבעל ש"חסר כוח גברא", כאן מדובר בבעל שמסרב לקיים יחסי אישות עם אשתו, לא בגין חוסר יכולת, אלא מחוסר רצון ו/או סירוב. בעל כזה יקרא "מורד", ואם ימשיך בסירובו, תקום לאשתו עילת גירושין.

4. מומים – מום של ריח, מחלות וכיוצ"ב, מקימים עילות גירושין לאישה כלפי הבעל. גם כאן, ישנם סייגים רבים לכלל והסתעפויות מורכבות, למשל, ככל והמום היה קיים וידוע לאישה לפני הנישואין, והיא הסכימה לחיות עם הבעל חרף המום, ומעלה את הטענה רק לאחר מספר שנות נישואין, הרי שבית הדין לא יקבל טענה זו בקלות ויתכן כי לא תתקבל עילת הגירושין במקרה זה.

 

גם עילות גירושין אלו של האישה כנגד הבעל, אינן בגדר רשימה ממצה, וזוהי רשימה חלקית בלבד, כאשר הדיון במשפט העברי בכל עילת גירושין הוא דיון מורכב ומסועף.

 

במסגרת הליך הגירושין בבית הדין, כאשר אין הסכמה של בן זוג אחד לגירושין, מעלה בן הזוג החפץ בגירושין את טענותיו לקיומן של עילות גירושין כנגד בן זוג.

 

בית הדין הרבני בוחן את עילות הגירושין, על פי דין תורה, וקובע האם הוכחה עילת גירושין על פי ההלכה. ככל ובית הדין קובע כי לא הוכחה עילת גירושין מטעם מהחפץ להתגרש, תביעת הגירושין תידחה.

​

 

כפיית גט/גירושין

פסקי דין לגירושין בבית הדין הרבני מתחלקים ל-4 רמות שונות של חיובי גירושין:

 

1. כופין לגרש – מדובר ברמה הגבוהה והחמורה ביותר.

2. חובה לגרש – מדובר ברמה נמוכה יותר, אך עדיין ברף העליון, כאשר ישנה חובה על פי דין תורה לגרש את בני הזוג.

3. מצווה לגרש – רמה נמוכה יותר של חיוב גירושין, שלמעשה פונה אל בני זוג שומרי המצוות.

4. המלצה לגרש – הרף הנמוך ביותר של חיובי הגירושין בישראל, כאשר מדובר רק בהמלצה לגרש את בני הזוג.

 

כאשר מדובר ברף העליון ביותר, כפיית גירושין, שבו בפסק דין של בית הדין הרבני, בית הדין כופה על הבעל לתת גט לאשתו או כופה על האישה לקבל גט מבעלה, ובן הזוג שנכפה עליו לתת/לקבל את הגט, מסרב לעשות כן, ניתן לנקוט כנגד המסרב בסנקציות על פי חוק, במטרה להביא למתן/קבלת הגט ולגירושין.

 

הדרכים לכפיית גט כיום מתמצות במאסרו של הסרבן.

 

כדי להפעיל פקודת מאסר על הסרבן, נדרש שבית הדין הרבני הוציא פסק דין בדרגת חיוב של "כופין לגרש", ולא פחות מכך, וכן נדרש כי היועץ המשפטי לממשלה, יפנה לבית המשפט בבקשה להפעלת מאסר על פי פסק הדין.

 

אלא שאם אין סיכוי שהמאסר יוביל למתן/קבלת גט, אין להורות על מאסר או המשכו של מאסר. במובן זה, הוראה זו פוגעת בצורה משמעותית מכלי המאסר ככלי להתמודדות עם תופעת סרבני/וסרבניות הגט בישראל.

 

ישנן דרכים  נוספות לכפיית גט, בהיבט הממוני – הטלת סנקציה ממונית/כספית על הסרבן, במטרה להביאו לכך שירצה לתת/לקבל את הגט.

 

כפיה בדרך ברירה – במקרה זה, ככל והאישה זכאית לקבל מזונות מבעלה, כופין על הבעל להמשיך ולשלמם, וכל עוד לא יתן את הגט, ימשיך לשאת במזונות אשתו.

 

מזונות "מעוכבת מחמתו להינשא" – מדובר בחיוב של מזונות של הבעל כלפי האישה, והרציונל הוא שהאישה מעוכבת להינשא לאחר, מאחר והבעל מסרב לתת לה גט, ולכן, כעונש על פעולת ה"עיכוב" ומניעת החיתון של האישה לאחר, מוטלת על הבעל חובת תשלום מזונות אלו. מזונות אלו מותנים במקרה שבו ישנו פסק דין של בית הדין בדרגת חובה לגרש, ולא פחות מכך, שאחרת אין להפעיל אפשרות זו לכפיית הגט.

 

ניתן לראות כי הסנקציות הקיימות כנגד סרבני/סרבניות גט, בהיבט הממוני, מכוונות בעיקר כנגד גברים, זאת למרות שבישראל ישנן גם סרבניות גט.

​

 

שלום בית

 

כאשר בן זוג מגיש תביעת גירושין, ובן הזוג האחר לא רוצה בגירושין, יש באפשרותו להגיש תביעת שלום בית.

 

מטרת תביעת שלום הבית, כשמה, להשכין שלום בין בני הזוג ולמנוע את פירוק התא המשפחתי.

 

תביעות שלום בית נדונות אך ורק בבית הדין הרבני ולא בבית המשפט לענייני משפחה.

 

למרבה הצער, ולמרות שתביעת שלום הבית היא בבסיסה עניין ראוי, ישנם בני זוג שבוחרים לעשות שימוש טקטי בתביעת שלום הבית, וזאת במטרה להציג את עצמם כמי שלא חפצו בגירושין, ולנסות להטיל את האשמה בגירושין על הצד השני, מאחר ושאלת האשם בגירושין או האשם בפירוק הנישואין, הוא עניין חשוב מאוד שיש לו השלכה משמעותית בבית הדין, על סוגיות רבות, ביניהן על הכתובה.

 

​

התרת נישואין

​

כאשר יש לבצע "גירושין" בין בני זוג בני דתות שונות, יש לבצע הליך שנקרא "התרת נישואין".

 

הליך של התרת נישואין יתנהל בפני בית המשפט לענייני משפחה.

 

בית המשפט לענייני משפחה יהיה מוסמך לדון בהליך התרת נישואין בהתקיים אחד מהתנאים הבאים:

• מקום מושבו של המבקש בישראל;

• שני בני הזוג הם אזרחי ישראל;

• מקום מושבו של המבקש בישראל, ובלבד שהתגורר בישראל שנה קודם להגשת בקשת התרת הנישואין;

• מקום מושבו של המבקש בישראל, ובלבד שמקום מושבם האחרון של בני הזוג היה בישראל;

• מקום מושבו של המבקש בישראל, והוא גם אזרח ישראל;

• המבקש אזרח ישראל, ובלבד שהתגורר בישראל במשך שנה במהלך השנתיים שקדמו למועד הגשת הבקשה להתרת נישואין;

• המבקש אזרח ישראל, ונמצא בישראל במועד הגשת הבקשה, ובלבד שבמקום מושבם האחרון של בני הזוג לא ניתן לערוך גירושין על פי כל דין;